אתמול ישבתי וצפיתי בפרק הדחה של האח הגדול. בדיוק הם עומדים להגיד מי הודח, אבל לפני כן, אומנם נגמרה המלחמה עם איראן, אבל חייבים לציין את היום ה-639 לשביעי באוקטובר ו... איזה סיטואציה הזויה. בזמן שאמריקה עוד בוכים על אסון התאומים, אנחנו מג'נגלים בין אסון לאסון כאילו זה רק עוד יום שלישי (או שבת). אנחנו כבר התרגלנו. אנחנו כבר מורגלים לריצות לממ''ד, לאסקפיזם, לחזרה אחר כך לשגרה כאילו כלום. אבל יש כאלה שעוד לא הספיקו להתרגל. הילדים רצים למקלטים ביחד איתנו, אבל איך הם אמורים לחזור אחר כך לשגרה, אחרי שלפני רגע הם פחדו על החיים שלהם? הגוף משתגע במעבר בין מצב הישרדות למצב רגיל, הישרדות ורגיל, שוב ושוב ושוב. מה שקורה זה שהמתג במוח פשוט נתקע על מצב הישרדותי ואז כל דבר מפחיד ואין בעצם שגרה. אז איך אנחנו, אלה שעברו את השלב הזה, יכולים לעזור להם? אז בואו נהיה כנים. הילדים מפחדים ואנחנו המבוגרים האמיצים שכבר לא מפחדים מכלום- זה שקר. והילדים שלכם לא מאמינים לכם כשאתם מעמידים פנים שזה כבר לא מפחיד אתכם, שאתם לא קופצים מבום חזק מדי ולא חוששים מלשמוע את האזעקה. זה מצב לא הגיוני, ששאר העולם לא צריך להתמודד איתו, אבל אנחנו כן, וזה הגיוני וברור שנפחד. זה בסדר להראות לילדים שאתם מפחדים. הבעיה מתחילה כשמבלבלים פחד עם חוסר אונים. חשוב להראות לילדים שגם אם אנחנו מפחדים זה לא אומר שאנחנו חלשים. כמובן שיש את פיקוד העורף ואת המודיעין המדהים שפיתחנו במדינה שלנו מתוך חוסר ברירה והמנגנון שמבטיח שנהיה, בסך הכול, בטוחים. בסופו של דבר יש לנו יותר סיכוי להיפגע ממכונית מאשר מטיל שכיפת ברזל לא הצליחה ליירט והמקלט לא הצליח לעצור שנחת במקרה בדיוק בבית שלכם בחדר שבו הייתם. ברור שהיו מקרים, אבל זה מופרך. הילדים צריכים להבין שרוב הסיכויים הם שהם לא באמת בסכנת חיים. תראו לילדים את זה. תראו להם שמול הפחד יש אומץ, והאומץ הוא לא כמו בסרטים שעומדים מול רכבת נוסעת או שנלחמים בוולדמורט. בסרט הזה אין תפקיד ראשי. התפקיד היחיד של כל אחד מאיתנו הוא להמשיך בחיים. להגיד לפחד ''תודה שאתה מנסה להגן עליי, אבל אני מוגן, עכשיו אתה יכול ללכת" ופשוט להמשיך. כל עוד לא היינו העשרה אחוז האלה שנפגעו...הדבר היחיד שהם הצליחו לעשות זה לגרום לנו לקום באמצע הלילה. שזה כמובן מאוד חמור והם ישלמו על זה ביוקר בעזרתו של צה''ל. ולסיום, אני רוצה לצטט את יובל רפאל מאירוויזיון 2025: "ת'נק יו יורופ, עם ישראל חי!